1.

יש קשר הדוק בין תוכן פרשת השבוע, פרשת דברים, לבין היום שאנו ניצבים בפניו, הלא הוא יום צום תשעה באב. המשנה במסכת תענית (פרק ד, משנה ו) מונה חמישה דברים, שאירעו לאבותינו ביום הזה. הדבר הראשון הוא  – נגזר על אבותינו למות במדבר ולא להיכנס לארץ ישראל. בגמרא שם מבואר החשבון, על-פיו בתאריך ח' באב שבו המרגלים משליחותם והוציאו דיבת הארץ רעה. ממילא הלילה שלאחריו, הלא הוא ליל תשעה באב, היה הלילה שבו קרה מה שמתאר הפסוק בפרשת 'שלח', לפיו: "ותישא כל העדה ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא." אז אמר להם הקב"ה: "אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני קובע לכם בכייה לדורות". 

בין הצורה שבה מתואר סיפור המרגלים בחומש במדבר בפרשת שלח לבין מה שמופיע בפרשת השבוע בחומש דברים, נראה שינוי קל בפרטים. 

בפרשתנו, כשמשה רבנו מתאר לבני ישראל את סיפור המרגלים, הוא אומר: "ותקרבון אלי כולכם ותאמרו: נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישיבו אותנו דבר – את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא אליהן." זה הכל. שני דברים ביקש העם לדעת – הדרך והערים. הגיוני, לפני כל סיירת, לפני כל יציאה לקרב, צריך לדעת מי האויב, איפה הוא ממוקם ומה כוחו. 

ואילו בפרשת שלח, כשמשה רבנו שולח את שנים עשר המרגלים, הוא שם בפיהם שאלות רבות נוספות ומורה להם: "וראיתם את הארץ מה היא, הטובה היא אם רעה, השמנה היא אם רזה, היש בה עץ אם אין". עוד אומר להם: "והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ." ומבקש מהם לברר גם על העם היושב עליה: "החזק הוא הרפה, המעט הוא אם רב, ומה הערים אשר יושב בהנה – הבמחניים אם במבצרים." הוא נותן להם רשימה של שאלות, שלא מופיעות כלל במה שהוא בעצמו מתאר כאן בפרשת השבוע, פרשת דברים. מדוע?

2.

אומר רבי יצחק אברבנאל, שאפילו "הנאורים" שבבני ישראל לא העלו על דעתם לברר יותר משני דברים – הדרך והערים, וכפי שמופיע כאן, אלא שמשה הוסיף מדעתו רשימת שאלות. 

משה רבנו האמין, שהארץ טובה, שהרי הקב"ה כבר הבטיח לו ב"פגישה" הראשונה ביניהם, במחזה הסנה, שהוא יעלה את ישראל אל הארץ, אשר נשבע לאברהם, ליצחק וליעקב. הספק – האם יצליחו בני ישראל לכבוש את הארץ או לא, לא כירסם בו לרגע. הוא ידע, שאם השם אומר, שהוא נותן את הארץ, כך יהיה, ואין שום כוח בעולם, שיוכל למנוע זאת. אלא שמשה רבנו, מאהבתו לארץ ישראל ומאהבתו את עם ישראל, ראה בשליחת המרגלים הזדמנות להעלות את מצב רוח העם, להחדיר בהם תקווה ואופטימיות, ביטחון ושמחה להיכנס אל הארץ. לכן, על דעת עצמו, הרחיב את שליחות המרגלים. נכון, שהם ביקשו לברר רק שני דברים, אבל הוא החליט לנצל את ההזדמנות בשליחת שנים עשר נשיאים, ראשי שבטים, שכולם ראשי בני ישראל המה, כולם אנשים משכמם ומעלה, והוסיף רשימת נקודות לבירור על אודות טיבה ויופיה. 

למשה רבנו היו רק כוונות טובות אלא שלא כך היו גם של המרגלים,  והמעשה של משה נתן להם את פתחון הפה לבוא ולהגיד: נכון, שהארץ טובה וזה פרייה, אבל אפס, כי עז העם היושב עליה וערים גדולות ובצורות בשמים, לא נוכל לרשת אותה. ובכך משכנעים את כלל ישראל. והמסקנה היא: לא נעלה.

מטוב ליבו של משה רבנו, ומשום אמונתו התמימה והמושלמת בחסדי השם ובהבטחה האלוקית, נעשה אותו הלילה ליל בכייה לדורות.

3.

רבי יצחק אברבנאל אומר, שעונשו של משה רבנו – לא להיכנס לארץ ישראל, לא נבע מחטא מי מריבה, כפי שנראה בפשטות, אלא משום שהוא הוסיף על דעת עצמו את השאלות, שאיפשרו למרגלים להשמיץ ולומר ברשות כל ישראל: לא נעלה.  

גם לולא השליחות שלהם, מן הסתם היו מוצאים המרגלים דרכים אחרות לשמור על האינטרסים שלהם. אולי הם העדיפו להישאר במדבר, כי שם יש להם תפקיד חשוב – הם נשיאים. ואילו בארץ, על-פי התורה: "שום תשים עליך מלך", והם יאבדו את כתרם, או שהיו להם סיבות אחרות, שמקורן בוודאי לא מאיזו יראת שמים מיוחדת, אך מכיוון שבסופו של דבר השאלות, שמשה הוסיף בתום לב, הן היו הגורם את הבכייה הגדולה, מחדש ה'אברבנאל', שלמשה רבנו היה חלק בסיפור המרגלים, ועל כך נענש.

4.

משה רבנו היה סמל ודוגמה של מנהיג, שנושא בעול עם העם, לא מתנשא מעליהם אלא בדיוק להיפך, מוריד מעצמו למענם. בפסוק, שבו אנחנו נחשפים לראשונה למשה רבנו כאיש בר דעת, מעידה התורה: "וירא בסבלותם." מאז יום דעתו את עם ישראל ועד ליום האחרון הוא היה מחובר אליו פיזית ונפשית, הוא חי את הסבל ואת המצוקה של העם במדבר ולאחר מכן הרגיש את צרכיו וידע את אשר על לבו במשך ארבעים שנה במדבר.

התכונה הזאת היא הרלוונטית ביותר להנהגה, לא הכריזמה שמן הסתם הייתה לו, על אף היותו כבד פה וכבד לשון, לא עבר ביטחוני ולא גינוני המלכות, שלמד בבית פרעה, רק נאמנות ונשיאה בעול הביאו אותו לתפקיד הרם והנישא.

עובדה – ממשיך דרכו של משה היה יהושע בן נון. הסיבה שזכה לכך היא, אומר המדרש (כא, יד), משום שהיה מסדר את הספסלים ופורש את המחצלאות, הוא היה נושא בעול עם חבריו ולא מש מתוך האוהל.